אוקיי, אני רק אגיד לך מה עשיתי ... אחרי שנכשלתי כישלון חרוץ עם הבנים המתבגרים שלי (ששני הדברים התנהגו באותו אופן באותו גיל). אז כאשר התינוקת שלי בת 14 התחילה להראות סימנים של התנהגות באותה דרך, הנה מה שלא עשיתי:

• לא צעקתי, נלחמתי ולא אימתי ריק על אותה.
• לא הצעתי תגמולים להתנהגותה הלקויה כדי להפסיק.
• לא העמידתי פנים שזה בסדר, מקובל או נורמלי.

הנה מה שעשיתי:

• התבוננתי, הקשבתי ולמדתי:

  • מה הם נקודות ההדק שלה?
  • מה מרתיע אותה?
  • אילו מצבים מסלימים התנהגות זו?
  • מה היא אוכלת?
  • כמה היא ישנה (ואני מתכוון לישון RM, לא רק להניח שם ער ולהעמיד פנים שהיא ישנה)
  • כמה גירויים היא מקבלת (למשל חברה / בית ספר / דרמה של מדיה חברתית / טכנולוגיה / זמן מסך)?
  • על מי עוד זה משפיע?

הבנתי שכעסה ומזגה של בתי. התקפי זעם נבעו מדיאטה לא מאוזנת מדי, מדיה חברתית בגלל גירוי (שגרם לחוסר שינה) וחוסר קביעות מצדי. למדתי גם שאם אסתכל עליה אוכל לדעת מתי היא עומדת "להתפוצץ" ולהיכנס לפני שזה קורה. אני יודע שזה נשמע די טיפשי ... אבל היית עושה את אותו הדבר עם פעוט נכון? זה רק שינוי.

המפתח הוא להדוף את זה לפני שזה קורה ולעשות כמה שינויים סביבתיים מבלי להלחיץ ​​אותה ישירות (וגם אתה). בצע כמה שינויים בארוחה, אולי קיצץ פינוקי מכולת, צמצם את זמן הטלוויזיה / זמן המסך, aka זמן המחשב. השתלט על צריכת המדיה החברתית (היינו שהיא בחרה כלי מדיה חברתי אחד, היא הלכה עם פייסבוק, וזהו). הפסקנו לתת לה לישון עד הצהריים בסופי שבוע. תקום אותה, וודא שהיא עייפה בזמן השינה ... גם בסופי שבוע.

זה לוקח זמן. זה לא סיבוב בלילה אבל אני אגיד לך את זה, הבת שלי כל כך נחמדה להיות בסביבה עכשיו. היא הפכה לצעירה חביבה ורציונלית שעכשיו נוכל לקיים איתה שיחות במקום לצעוק, לקרבות בכי. זהו שיעור הכרחי שילדך זקוק ממך. שליטה ברגשות ובסביבה שלנו היא המפתח לחיים מאושרים ומלאים.

אני מקווה שזה יעזור קצת. כפי שאמרתי, זה מה שעשינו, אולי זה לא מתאים לכל אחד. אבל הבנים שלי עדיין נאבקים כמבוגרים והלוואי שהייתי יודע יותר אז ... לא כולנו.

מזל טוב.